פרופ' (אמריטוס) אברהם בלום,
הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה, האוניברסיטה העברית חבר ונוטע בקבוצת שלוחות (1950-1955), מרכז מטעים ומורה בכפר הנוער בן-שמן (1955-1965), חבר בצוות המייסד של היחידה (אחר כך אגף) לתכניות לימודים במשרד החינוך (1965-1992), ממדריך במעבדה עד פרופסור מן המניין ביחידה לחינוך חקלאי וראש הקתדרה ע"ש גבתי להדרכה חקלאית (1964-1992).
1. מדוע אבותינו בתקופת התנ"ך לא גידלו תמרים?
שאלה זו מוזרה, כי הרי התמר כלול בין שבעת המינים שבהם ארץ ישראל התברכה (דברים ח, ז-ח), ואבותינו בתקופת התנ"ך אכן הכירו את התמר והעריכו את ערכו התזונתי – אבל הם לא גידלו אותו. הסיבה לכך פשוטה: הם היו רועי צאן נודדים, שנהנו מהפירות שגדלו בארץ ישראל, שהיו לחים, אך שלא היה אפשר ליבש ולשמר אותם. לכן הפיקו מהתמרים שגדדו ולא הספיקו לאכול – יין, "דבש" (סילאן), ריבות ומיני מתיקה אחרים. נזכור שבספר דברים התמר איננו מוזכר בשמו המפורש, אלא כ"דבש" (המופק מתמרים, שאינם ניתנים לייבוש). אחת התכונות המשותפות של שבעת המינים היא יכולתם להישמר, לרוב אחרי עיבודם.
אנחנו יודעים גם ממקורות מצריים עתיקים, שהתמרים שגידלו שם, בקפריסין ובמקומות אחרים באזור ים התיכון באותה תקופה היו מזנים לחים ולא נשמרו והם שמשו לפיטום חזירים ובעלי חיים אחרים.
אבותינו למדו כיצד לגדל תמרים כנראה בבבל. שם גדלו זנים, שפירותיהם ניתנים לייבוש. יתכן שגולי בבל הביאו בשובם לציון גם חוטרים של זנים יבשים. יחד עם זאת, אבותינו למדו בבבל גם כיצד לברר עצים זריעים מצטיינים.
2. הנחיות לגידול תמרים בתלמוד
דקל התמר הוא דו-ביתי. התפרחות שעל העצים הנקביים מאובקות על ידי האבקנים שהרוח מביא להם. כבר בתקופת התלמוד השתדלו מגדלי התמרים להמעיט בגידול עצים זכריים, שאינם נושאים פירות. כך לא יכלו לסמוך על כך שהרוח תעביר אבקה מעץ זכרי לפרחים שעל העצים הנקביים. לכן מגדלי התמרים חתכו את התפרחת הזכרית וניערו אותה מעל לתפרחת הנקבית. לפעולה זו, הנהוגה גם היום, קראו אז "הרכבת דקלים" והיא האבקה מלאכותית. וכך כתוב בתלמוד בבלי (בארמית):
מנחי כופרא זיכרא לנוקבתא
= מניחים תפרחת זכרית (של התמר) לתוך הנקבית.
הציטוט נלקח ממסכת פסחים נ"ו, ע"א, והוא מופיע שם לא במקרה. חז"ל [חכמינו, זכרונם לברכה] דנו בשאלה אילו עבודות מותר לעשות בחול המועד פסח. הכלל שנקבע היה שמותר לבצע עבודות שלא ניתן לדחות עד אחרי החג מבלי לגרום לנזק כלכלי. חז"ל ידעו מניסיונם ידעו שאבקת התמר מאבד את החיוניות שלו תוך זמנן קצר, ולכן התירו להאביק את עצי התמר בחו"ל המועד פסח.
האם צדקו? רק בשנת 1928 הראה החוקר לדינג (Leding) בניסיון מדעי שאיחור של ארבעה ימים בהאבקת תמרים מקטין את התוצרת ל-70%, ואיחור של ששה ימים אפילו ל-54%.
3.מעל 700 שנות הזנחה
אחרי כיבוש הארץ על-ידי החליפים המוסלמים בשנת 634, רוב תושבי הארץ נטשוה. חלה ירידה מסוימת בחשיבות גידול התמר בארץ, אך את המכה הקשה קיבל הענף אחרי החרבת ערי החוף על-ידי סאלח-א-דין ב-1191. בתקופת הממלוכים נכחד גידול תמרים בבקעת הירדן ובאזור הירדן לגמרי.
4. בן-ציון ישראלי רוצה "לתמר את הארץ"
משלחת בראשות יוסף וייץ הביאה כבר ב-1924 חוטרים של זנני תמר לחים ממצריים ושתלה אותם בכנרת, דגניה , בעמק יזרעאל ובמושבות יהודה, אבל "המשוגע" שהחליט "לתמר את הארץ" היה בן-ציון ישראלי (1887 – 1954). הוא עלה ארצה מאוקראינה ב-1906, עבד עם א"ד גורדון ועוד כמה מיוזמי ההתיישבות העובדת במקומות שונים בארץ, ובעיקר בחצר כנרת. ב-1913 ייסדו את קבוצת כנרת. בן-ציון ישראלי התלהב מגידול תמרים, וב-1933 יצא לבדו לעיראק על מנת להביא חוטרים. הוא עשה זאת בשליחות המשרד הארצישראלי, שתקצב את המסע ב-17 לירות. מדובר היה במבצע מסוכן וסודי, כיוון שהמדינות שמרו את התמרים, שתוצרתם היוותה מרכיב חשוב בכלכלה המקומית כעל אוצר לאומי. ישראלי גילה זן נדיר של תמר. הוא נשא עמו ארבעה חוטרים של 20 ק"ג, כל אחד. באזור הגבול עם אירן הצליח לרכוש בעזרת יהודי מקומי כ-700 חוטרים מזנים מעולים, העלה אותם על ארבע משאיות ושלח אותם ארצה. אחת מהם נשרפה בדרך לבירות. החוטרים נטעו ב"גן רחל" בכנרת והם היוו הייסוד למטעי התמרים לאורך נהר הירדן, עד סדום.
בחמש השנים הבאות נסע ישראלי מדי שנה לעיראק וגם לאזור הפרסי שמעבר לשט-אל-ערב. עם העזרה של יהודים מקומיים הצליח לרכוש עשרות אלפי חוטרים ולהביא אותם ארצה – כל פעם בדרך שונה (בירות, דמשק,אירביד). בכמעט כל המסעות האלה היה ישראלי מלווה על-ידי "משוגע לעניין" אחר. במסעותיו בארצות המזרח נפגש ישראלי עם קהילות יהודים, ולעתים היה הראשון שהביא להם את בשורת התקומה היהודית בארץ ישראל.
ב-1938 סברו ראשי היישוב שלענף התמרים אין כל תוחלת כלכלית! הם התנגדו גם לפעולה הבלתי-חוקית של יבוא חוטרים מארצות שלא הרשו יבוא רשמי, כדי לא לסכן את השליחים או את הקהילות היהודיות המדינות אלה. בן-ציון ישראלי נותר בודד כמעט בדעתו לשמר ולפתח את הענף. למרות הכול, הוא נסע לאל-עריש והצליח להבריח 7,000 חוטרים על גבי גמלים לכנרת.
ערב מלחמת העולם יזם ישראלי הקמת פלוגת חי"ש (חיל השדה) בעמק הירדן ופיקד עליה. ב-1941 חש שאין די בכך, גייס מתנדבים לצבא הבריטי ואף התנדב בעצמו והוא בן 54 שנים.
אחרי קום המדינה היחס לענף התמר שוב השתנה, וב-1949 הביאו 800 עצי דגלת-נור ועצי מג'הול הראשונים מקליפורניה – זנים הנחשבים היום כזני האיכות החשובים ביותר.
נסיעתו האחרונה של ישראלי לפרס הייתה ב-1954, יחד עם יאני אבידב, שהכיר את האזור היטב מפעילותו בעליה ב'. בכוונתם היה להביא מאזור שעט-אל-ערב 30,000 חוטרים, כדי לפתח בעזרתם את עמק בית שאן והערבה. בפרס חלה ישראלי בכליות ואושפז בבית חולים. הוא חזר לחופשת הבראה בכנרת. הוא השתתף ליד קיבוץ מעגן בעצרת לזכר הצנחנים מארץ ישראל שנלחמו במלחמת העולם השנייה. במהלך האירוע התרסק על קהל המשתתפים מטוס "פייפר". בין הנספים היה גם בן-ציון ישראלי.
אבידב חזר לפרס ואף חצה את הגבול לבצרה שבעיראק, נסע עוד 70 ק"מ לגני התמרים, שמהם רכש 75,000 חותרים. הוא פיקח על ניתוק החותרים מעצי האם והבריח אותם על גבי סירות מעבר לשאט-אל-ערב לפרס. מלאכת האיסוף נמשכה מעל חודש ימים. עוד מקודם שכר אוניה איטלקית, כדי להעביר את החוטרים דרך תעלת סואץ לארץ. האוניה איחרה להגיע. זהו פרק זמן קריטי לגבי חוטרים צעירים שנותקו מצמחי האם והמתינו בנמל בחום הלוהט. אבידב דאג להרטיבם, לחסותם וחל מהם אפילו נאלץ להוציא מהנמל ולשתול אותם זמנית, כדי לשמור על חיוניותם. המסע משעת-אל-ערב לים התיכון ערך שבועיים, כאשר קברניט האוניה קיבל הוראה לשנות את כיוון ההפלגה (כביכול לאיטליה) ולהמשיך לחיפה, כמעט ופרץ מרד.
בהגעתם ארצה, החוטרים היו במצב ירוד מאוד. הוחלט לשתול רוב רובם במשתלת חרום ב"חוות עדן" בעמק בית שאן, בתקווה שמשהו יצא מהם. מיעוטם נטעו ביטבתה. זכיתי להיות בין עשרות מגדלי התמרים שגויסו למבצע מרשים זה. מתוך כ-62,000 החותרים שהובאו ארצה, נקלטו
כ-18,000. בהתחשב בזמן שעבר מניתוקם ועד לשתילתם, גם זהו נס.
5. זן המג'הול ששינה את חקלאות הערבה
עוד בזמן מלחמת השחרור חזה בן-ציון ישראלי, הרחבת ההתיישבות בעמק בית שאן, כולל גידול התמרים. תנאי הקרקע היו די שונים מאלה שבכנרת ובדגניה. מגדלי התמרים בעמק בית שאן נתקלו בלא מאט בעיות. בשנות ה-50 של המאה הקודמת ישראל נחשבה עדיין כמדינה מתפתחת הזכאית לעזרה טכנית מהאו"ם. יום אחד הגיע ד"ר רוברט הילגמן, אגרונום מתחנת ניסיונות באריזונה, כמומחה מטעם FAO, ארגון המזון וחקלאות של האו"ם, כדי לייעץ לנו כיצד להתגבר על תמותת רוב החותרים של דגלת-נור שנטענו ב-1951. בוב הילגמן גם סייר בכל אזורי הארץ, שבהם גדלו עצי תמר. בדו"ח המסכם כתב בין היתר על הערבה (שעדיין הייתה שממה ולא מיושבת.):
"לוואדי (עמק) הרחב צפונית מאילת [הכוונה לערבה] יש אפשרות להיפך לאזור בעל ערך לגידול תמרים. כאן הטמפרטורה גבוהה והלחות נמוכה, כך שהתמרים יגיעו לבשלות על העצים. בהתחשב בעובדה שהקרקע מליחה מדי לגידולים אחרים, ואפשר לגדל את התמרים בהוצאות נמוכות, הפוטנציאל לאזור גידול תמרים גבוה."
הילגמן גם יעץ לייבא את הזן מג'הול, תוך הדגשת הצורך לייבא חוטרים מארצות הברית ולא ממרוקו, ארץ מוצאם, שבה עצי המג'הול סבלו ממחלת ביעוד. אכן, עוד ב-1953 הובאו חוטרים הראשונים של מג'הול מאותה תחנת ניסיונות האמריקאית ארצה, אבל הם לא נקלטו. בינתיים שמשו 5,000 חוטרים מזנים עיראקיים, שגדלו במשתלת עדן המוזכרת, כיסוד מטעי התמרים בערבה.
ב-1964 שוב הובאו שוב 160 חוטרי מג'הול, הפעם מקליפורניה, ונטעו בערבה הדרומית. כיוון שהמגדלים לא ידעו כיצד לטפל בזן מיוחד זה, התוצאות הראשונות היו מאכזבות, עד שלמדו כיצד לדלל את האשכולות. התקדמות זו אפשרה בשנות ה-70 וה-80 את הייבוא של עוד 25,000 חוטרים, בעיקר מהזנים מג'הול ודקל-נור. די מהר התברר שהמג'הול הכי מתאים לערבה.
התארגנות אזורית
לפיתוח חקלאוי אזורי לא מספיקים יוזמה, התמסרות ולימוד מהניסיון, אלא דרוש גם מחקר יישומי והתארגנות החקלאים, כדי לקדם את עניינם. בתחומים אלה נוצרו בשנות ה-80 של המאה הקודמת כמה כלים חשובים. בפריפריה של הארץ הוקמו שמונה תחנות אזוריות למחקר ופיתוח חקלאים (ובקיצור: פו"מים), שתיים מהם בערבה. המחקר הנערך בכל פו"ם עוסק בבעיות ספציפיות של כל אזור ובהתאמת הגידולים לתנאים המקומיים. בפו"מים שוטפים חוקרים ממכון וולקני, מהפקולטה לחקלאות וממוסדות מחקר אחרים. שותפים גם מיטב מדריכי השדה של משרד החקלאות ונציגי החקלאים שבאזור. לרוב מנהל המו"פ הוא מתיישב מאותו אזור. כל הידע הנצבר בתחנות המו"פ פתוח לכל החקלאים ליישום מיידי, באמצאות "ימים פתוחים", סיורים ומפגשים נושאיים. המו"פ נותן העדפה לבעיות, שבהן נתקלים החקלאים ומחפשים גידולים, העשויים להגדיל את פרנסת המשפחות באזור.
מתכנני החקלאות בערבה זיהו את הפוטנציאל הגדול של ייצוא ירקות ופירות, המבשילות מוקדם באביב – אם ניתן להתגבר על הנוכחות של מזיקים ומחלות. מוסדות הפיקוח על הגנת הצ ומח באירופה, בארצות הברית, ועוד יותר ביפן, מקפידים מאוד על כך שהתוצרת החקלאית המיובאת תהיה חופשית לגמרי ממזיקים ושאריות חומרי ריסוס. במסגרת "פרויקט "ערבה נקייה" קיימת בכל הערבה תקופת הסגר של חודש ימים, שבה כל השדות חייבים להיות חופשיים מגידולים, במטרה למנוע העברת מזיקים ומחלות בין שתי עונות חקלאיות. הפרויקט כולל מערכת ניטור ופיקוח במשך כל השנה. ההסגר אומנם מעוגן בחוק, אך לא היה יכול להצליח בלי המשמעת של החקלאים והארגונים שלהם.
הנטיעות הנרחבות של מג'הול בערבה התחילו ב-2003, הפעם מחוטרים תוצרת הארץ. חלקם נוצרו בדרך מהפכנית – מגידול קטעי רקמה וגטטיבית של תמר בתנאי מעבדה. כאשר נוצרים שורשים, מעבירים את השתילים לדליים עם מצע מיוחד, עד שהם מוכנים לנטיעה הסופית במטע.
ב-2014 היו בערבה כבר 4,000 דונם מג'הול. כאשר ענף הפלפלים בערבה נכנס למשבר עמוק, החליטה הממשלה לתמוך בחקלאים שנפגעו בסכומים גדולים, כדי לעבור לגידול מג'הול. תוך שנתיים הוכפלו שטחי המג'הול בערבה ל- 8,0000 דונם. היום גדלים בערבה מעל 650,000 עצי מג'הול, כולל 51,0000 עצים שנטעו ב-2018. היבול השנתי של מג'הול בערבה הגיע לכ-30,000 טון, ובשטחים רחבים העצים עוד לא מניבים פרי.
כבר עכשיו התוצרת של הערבה מהווה 75% או יותר מהשוק העולמי במג'הול! גם שכנינו בארצות ערב ובמדינות אחרות גילו את יתרונותיו של המג'הול ונטעו שטחים נרחבים של עצי תמר מזן זה. עם גידול שטחי המג'הול התרבו גם הבעיות בהגנת הצומח, במחסור כוח אדם ובשיווק. עם הכניסה של מגדלי פלפלים לענף התמרים גדל גם הקושי לשמור על איכות הפרי המשווק לחו"ל.
רוב מגדלי המג'הול משווקים את תוצרתם באמצעות הקואופרטיב "הדקלאים", המייצאת את המג'הול תחת הסמל המסחרי "מלך דוד" ל-30 מדינות, בכל היבשות. אגודת הדקלאים משתתפת בירידים של תוצרת חקלאית בכל העולם ואפילו פתח משרד קבוע בהודו. הם עשו זאת משתי שיקולים עיקריים:
1. הודו היום בין כלכלות הגדולות בעולם, ורבים במדינה אוהבים לאכול תמרים ("פשוטים"), וביניהם יש מיליונים שיכולים לרכוש תמרי מג'הול היקרים יותר.
2. השוק לתמרים באירופה דועך, יש בה מתחרים רבים (ואפילו שתי חברות הייצוא של ישראל מתחרים ביניהם), וגם הפוליטיקה משפיעה לרעה.
יחד עם זאת יש במושבים בערבה לא מעט התארגנויות של מגדלים יזמים, שיצרו קשרים ישרים עם שרשרות מזון בחו"ל וחסכו כך דמי תיווך יקרים. כלכלני משרד החקלאות חושבים שגם זו יכולה להיות דרך טובה לגיוון היצוא של מג'הול.
