ליסנקו – על השילוב הקטלני בהיסטוריה בין מדע לאידאולוגיה פוליטית

  יש המכנים אותו "המדען הקטלני ביותר בהיסטוריה האנושית". הוא לא היה מעורב בפיתוח פצצת האטום, חומרי נפץ או כלי נשק כלשהם, אלא עסק בפיתוח שיטות להשבחת יבולים חקלאיים תוך שהוא מתכחש לתגליות בתחום הגנטיקה. התיאוריות שלו התפשטו בברית המועצות ובסין, והיוו גורם משמעותי בהתפתחות תקופות של רעב קשה שהרג מיליונים. הסיפור של ליסנקו משמש אולי הדוגמה הקיצונית ביותר לתוצאות ההרסניות של מעורבות פוליטית – אידאולוגית במדע, ובתור שכזה יש לחזור אליו, ללמוד וללמד אותו.

  טרופים ליסנקו נולד למשפחת איכרים עניה ולמד לקרוא רק בגיל 13. הפריצה שלו לעולם המדעי הייתה במחצית השנייה של שנות ה – 30 של המאה ה-20 בזכות מחקרים על תופעת הקיוט (ורנליזציה – vernaliztion). קיוט היא תופעה חקלאית ידועה בה הפריחה של צמחים באזורים קרים מופיעה אחרי חשיפה ממושכת לקור של החורף. ליסנקו טען שקירור של זרעים יכול לגרום לקיצור תקופת הנביטה באופן שניתן יהיה לזרוע באביב במקום בסתיו שקדם לו. הוא טען שניתן להתאים את התנהגות הזרעים ע"י חשיפה לטמפרטורות שונות באופן שהצמח יפתח התאמה לסביבתו בתוך 2-3 מחזורי גידול, וכך ניתן לפתח זנים של "תבואות אביב" מהזנים הקיימים של תבואות החורף.  הטיעונים הפרקטיים האלה נבנו על בסיס רעיוני מפותח של תיאוריה בוטנית שדחתה באופן מוחלט את הגנטיקה המנדליאנית, ולעומת זאת אימצה רעיונות של תורשה סביבתית.  באותה מידה שללה התיאוריה של ליסנקו את רעיונות האבולוציה של דרווין. במקום רעיון והברירה הטבעית דרך מגוון מנגנונים גדול הפועלים דרך תורשה גנטית, טען ליסנקו כי הצמחים מסוגלים לפתח תכונות חדשות באמצעות 'כוח רצון' והסתגלות איטית.

הניסויים שלו היו מתוכננים ברשלנות, הוא מעולם לא ניתח תוצאות שליליות ולא עסק בניתוחים סטטיסטיים, וכנראה גם סילף חלק מהתוצאות. עמיתיו החוקרים היו סקפטיים, וניסו לחזור על הניסויים שלו – ללא הצלחה. הם ניסו להתנגד ולהוקיע אותו כשרלטן, אבל ליסנקו לא התמודד עם עמיתיו המדענים בשדה המדעי הבנוי על שאלות, ניסויים והוכחות, אלא פנה לקבל תמיכה ציבורית ופוליטית.  העיתונות הסובייטית אכן היללה אותו כמי שבא מרקע עממי פשוט, לא אחד מאותם אנשי האליטות שבאקדמיה, והנה הוא זה שמראה איך להפיק יבולים כפולים כדי לפתור את בעיית הרעב. הוא קודם במהירות בהיררכיה של המנגנון הסובייטי. באמצע שנות ה-30 כבר היה מקורב לסטאלין וזכה לתמיכתו. ב 1938 התמנה לנשיא האקדמיה ע"ש לנין למדעי החקלאות, וב 1940 מונה למנהל המכון לגנטיקה באקדמיה הסובייטית הלאומית למדעים. מהמקום המכובד הזה המשיך ליסנקו לפתח את תיאורית התורשה הסביבתית שלו כשהוא יוצא נגד כל מה שהיה ידוע כבר באותה תקופה במערב על תורשה ואבולוציה.  גם אם פרטים ספציפיים ברעיונות שלו היו קיימים אצל מדענים אחרים, הרי שההנמקות שלו נטו להסתמך על אידאולוגיה מרקסיסטית – לניניסטית ולא על ניסויים. הוא קידם "ביולוגיה חדשה" בה אין תורשה גנטית דרך מרכיב ייעודי בתא, אלא שינויים סביבתיים הגורמים באופן מיידי לשינויים ברי תורשה בכל התאים של האורגניזם. מעשית הוא שלל את קיומם של הגנים. לדבריו, אם רק נחשוף את הגידולים החקלאיים לתנאים הסביבתיים הנדרשים באופן הנכון, ניתן יהיה לשנות אותם באופן כמעט אינסופי. ניסויים של השתלות חלקי צמחים היוו חלק נכבד מהניסיון להוכיח שאין משמעות לתאי המין, אלא התכונות יכולות לעבור מכל חלק מושתל של החיה או הצמח. מכאן נגזרו רעיונות פרקטיים: למשל, ליסנקו הורה לאיכרים להגדיל את צפיפות הזריעה כי לפי התיאוריה שלו צמחים מאותו סוג לעולם לא יתחרו זה בזה על משאבים. הוא אסר על שימוש בדשנים. הוא הבטיח גידול של פרי הדר בסיביר. כל אלו הגיעו בחסות משטר ריכוזי, ותחת שאיפתו של סטאלין להביא ל"מודרניזציה" של החקלאות הסובייטית. במקום חוות פרטיות הוקמו חוות המנוהלות ע"י המדינה שיוכלו ליישם באופן נרחב את השיטות החדשות.

ההמשך היה כישלון נרחב של הגידולים ורעב קשה שהרג מיליונים. שיא התמותה מרעב היה בשנים 1932-1933. השיטה של ליסנקו יושמה לגידולי החיטה, שעורה, תפוחי אדמה, סלק וכו'. לקראת סוף שנות ה-30 גדלו השטחים שישמו את השיטות של ליסנקו פי 163, אבל תפוקת היבולים הייתה קטנה מאשר לפני כן.  סין הקומוניסטית אימצה גם היא את השיטות בשנות ה – 50 ואלה גרמו לרעב אפילו המוני יותר. דבר מאלה לא שינה את מעמדו של ליסנקו שהמשיך להנות מהתמיכה של סטאלין. התמונה שלו התנוססה במכונים מדעיים בכל בריה"מ, מנגינות נוגנו לכבודו. בבריה"מ שאחרי מלחמת העולם השנייה כוחו רק התגבר, ומעמדו התחזק. במשך כעשרים השנים בהן היה ליסנקו בעמדת ההשפעה שלו לא חל כל שינוי בתפוקת היבולים למרות שינוי שיטות והגדלה דרמטית בהיקף השטחים המעובדים. גל שני של רעב קשה היה בשנים 1946-47 עם הופעה של בצורת.  

אחרי מלחמת העולם השנייה, התמיכה הפוליטית של השלטון בתיאוריות הביולוגיות שלו פעלה גם לחיסול פיסי של ההתנגדות המדעית. מדענים שבמשך השנים לא הצליחו לחזור עת תוצאות הניסויים של ליסנקו וערערו על התיאוריה שלו הפכו לאויבי העם. מאות מדענים בתחומי הביולוגיה והחקלאות פוטרו ממשרתם, חלקם גם נשפטו על התנגדותם ל"ליסנקואיזם" שזוהה עם האידאולוגיה של השלטון [ראה סיפורו של ניקולאי ואווילוב במסגרת].  המחקר הגנטי בבריה"מ שעד אז עמד בסטנדרטים בינלאומיים גבוהים הוכחד למעשה. מחוץ לבריה"מ היתה ביקורת קשה. מדען בריטי מתאר את ליסנקו כבור בנושאים כמו גנטיקה ופיזיולוגיה של צמחים. "לדבר עם ליסנקו זה כמו לנסות להסביר חשבון דיפרנציאלי לתלמיד שאינו יודע את לוח הכפל". ליסנקו מצידו תיעב את המדע המערבי ותוך שימוש במונחים אידאולוגיים של התקופה תיאר את המדע המערבי כ"מכשיר בשירות הדיכוי האימפריאליסטי". בהתייחסו לשימוש של הגנטיקאים במערב בזבובי הפירות כמודל מחקר, הוא טען שהגנטיקאים האלה הם "אוהבי זבובים ושונאי אנשים".  מדע הגנטיקה הוכרז בבריה"מ כ"מפעל בורגני ריאקציוני". 

המוות של סטאלין ב 1953 החליש מעט את השפעתו של ליסנקו. ב 1955 כתבו מדענים מתחומים שונים תזכיר בן 22 עמודים לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, בו הביעו הסתייגות ודאגה מהליסנקואיזם. המסמך ידוע היום בכינוי "מכתב ה – 300 ". כתוצאה מהמכתב התפטר ליסנקו מנשיאות האקדמיה לחקלאות, אבל חזר להשפעה באופן זמני ב 1958 בתמיכתו של חרושצ'וב. רק עם החלפתו של זה ב 1964 איבד ליסנקו באופן סופי את אחיזתו בעמדות כוח מדעיות בבריה"מ. מעניין לציין כי קטעים מתוך מכתב ה – 300 התפרסמו בעיתון פרבדה רק ב 1989, ורשימת החותמים נחשפה רק ב 2005.

בשנים האחרונות יש עניין מחודש במורשתו של ליסנקו בטענה שהליסנקואיזם מוסבר ע"י תופעת האפי-גנטיקה (תגלית המסבירה באמצעות שינויים מולקולריים את קיומה של השפעה סביבתית מוגבלת על תורשת תכונות דרך ויסות הביטוי של גנים). באווירת הלאומנות הגוברת ברוסיה תחת פוטין יש ניסיון לשיקום תדמיתו של ליסנקו וקשריו למשטר הסובייטי, ולהעמיד את הליסנקואיזם כתיאוריה מדעית רלוונטית, במעמד זהה למדע הגנטיקה והאבולוציה. קיימים נימוקי נגד רבים המדגישים כי ליסנקו לא חזה בשום אופן את האפי-גנטיקה, והתיאוריה שלו ששללה גנים ופסלה את הגנטיקה המדעית לא מאפשרת הבנה של האפי-גנטיקה. אבל יותר מכל, יש לשים לב בוויכוח המתעורר שוב להשפעה הקשה של הכנסת אידאולוגיה פוליטית לתוך הדיון המדעי.